מי שמסתכל מהצד יכול לחשוב שטיפוס הוא טיפוס וזהו, בלי יותר מדי מורכבויות. יש קיר, יש אחיזות או סלע, והמטרה היא להגיע למעלה. בפועל, מבחינתי טיפוס באולם וטיפוס בטבע הם שתי חוויות שונות מאוד, למרות שהן נשענות על אותו בסיס באופן עקרוני.
באולם הכול מסודר הרבה יותר. המסלולים מסומנים, האחיזות ברורות, ואפשר להגיע עם מטרה די מוגדרת. לפעמים אני רוצה לעבוד על טכניקה, לפעמים לנסות כמה מסלולים חדשים ומאתגרים ולפעמים פשוט להגיע בסך הכל לשעתיים של תנועה ואימון.
באולם אני מתמקד בטיפוס עצמו
מה שאני אוהב באולם הוא הנגישות. אני יכול להגיע, להתחמם ותוך זמן קצר כבר להיות באמצע אימון. אין צורך להפוך את זה ליום שלם או לתכנן הרבה מראש.
אני, עילי רחין, אוהב מאוד את האפשרות הזאת, במיוחד בתקופות עמוסות. טיפוס באולם מאפשר לי לשמור על רצף ולהמשיך להתקדם גם כשאין זמן לצאת לטבע – ובתור מי שלמד רפואה, זמן זה משאב ממש נחוץ.
יש גם יתרון בכך שהמסלולים באולם בנויים מראש. כל מסלול מציב בעיה מסוימת, ולעיתים אפשר להבין בדיוק על איזה סוג תנועה או טכניקה הוא מכריח אותי לעבוד.
בטבע הכול מרגיש פחות צפוי
בטיפוס בטבע החוויה אחרת לגמרי. עוד לפני שמתחילים לטפס יש את הדרך למקום, הנוף, מזג האוויר והתחושה שאני נמצא בסביבה שלא תוכננה במיוחד בשבילי.
הסלע לא אומר לי איפה להניח את היד. אין צבע שמכוון אותי לאחיזה הבאה. אני צריך לקרוא את המסלול בעצמי ולפעמים לגלות תוך כדי שהדרך שתכננתי מלמטה בכלל לא עובדת.
זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בטבע. יש בו יותר חוסר ודאות, אבל גם תחושה חזקה יותר של גילוי.
מבחינתי אין כאן שאלה מה עדיף. אני, עילי רחין, נהנה מהשילוב ביניהם. האולם נותן לי מקום להתאמן, להשתפר ולחזור שוב ושוב על תנועות. הטבע נותן לי את החוויה הרחבה יותר, את המקום, האווירה והתחושה שהטיפוס הוא חלק ממשהו גדול יותר.