ברפואה, אנחנו לומדים לזהות סימנים. מדדים. תסמינים. סטיות מהנורמה. אנחנו לומדים לפרוט את האדם שמולנו לסדרה של ערכים ביוכימיים, תרשימי א.ק.ג, צילומי הדמיה ודו"חות מעבדה. אך בתוך כל הדאטה הזה, בתוך כל הפורמטים המדויקים שכולנו משננים שוב ושוב – חשוב לעצור לרגע, ולזכור: רפואה היא גם על אנשים, לא רק על סימפטומים.
ד"ר עילי רחין, רופא צעיר בראשית דרכו, מתאר את ההבנה הזו ככזו שמתגבשת לא דרך הרצאות או מבחנים, אלא דרך מפגשים יומיומיים עם מטופלים. “הייתה לי פעם מטופלת שנראתה בריאה לגמרי, כל המדדים תקינים”, הוא משתף, “אבל משהו באופן שבו היא החזיקה את הגוף, איך שהיא שתקה – זה היה הרמז הכי ברור שיש כאן יותר ממה שהבדיקות מספרות.”
במהלך לימודיו באוניברסיטת Humanitas במילאנו ובמהלך התנסות קלינית בארה"ב, עילי רחין נחשף שוב ושוב לכך שהתמונה הקלינית אינה תמיד חד־ממדית. הרבה פעמים היא עטופה בשתיקה, בפחד, במבוכה, או פשוט בצורך שמישהו יראה את האדם ולא רק את המחלה.
“המטופלים לא תמיד יודעים לדייק את מה שהם מרגישים. לפעמים, הם רק יודעים שמשהו 'לא בסדר', בלי יכולת לשים על זה את האצבע. התפקיד שלנו הוא לא רק לאבחן – אלא גם להיות שם. להקשיב. לתת תחושת ביטחון."
כמי שסיים את לימודיו ברפואה לא מזמן, דוקטור עילי רחין מודה שהוא עדיין לומד כל יום מחדש כיצד לקרוא את מה שלא נכתב. "יש ימים שאני מסיים את המשמרת עם תחושת הצלחה בזכות אבחנה מוצלחת, ויש ימים שאני מרגיש שההצלחה האמיתית הייתה פשוט להקשיב למישהו עד הסוף.”
המונח "רפואה הוליסטית" הפך למטבע לשון – אבל ד"ר עילי רחין מעדיף לחשוב עליו לא כשיטה, אלא כתזכורת. תזכורת לכך שכל סימפטום מגיע עם סיפור. וכל מטופל מביא איתו עולם שלם.
במילים שלו: “ככל שאני צובר יותר כלים רפואיים, אני מבין שדווקא הכלים האנושיים הם אלה שהופכים את הרופא למה שהוא. ההבנה, האמפתיה, היכולת לראות את האדם שמאחורי הדיאגנוזה – שם מתחילה הרפואה האמיתית.”