כאשר אני עומד מול מסלול חדש, בין אם זה באולם בולדרינג סגור במרכז העיר ובין אם מול צוק פראי בחיק הטבע, התחושה היא תמיד של התרגשות וציפייה. הרבה אנשים שואלים אותי למה התחברתי דווקא לספורט הזה. התשובה שלי היא שטיפוס הוא הרבה מעבר להפעלת כוח פיזי נטו. מדובר בשילוב מדויק של פתרון בעיות אסטרטגי, שליטה מוחלטת בשיווי משקל ושקט מנטלי שפשוט מנתק אותי מכל רעשי הרקע של היומיום.
התשוקה הזו לטיפוס ולמסלולים השונים, לקחה אותי למסעות בלתי נשכחים ברחבי העולם. עד כה זכיתי לטפס בישראל, באיטליה (שם התגוררתי לאורך שנות הלימודים האקדמיים שלי), וכן ביעדים אקזוטיים ומאתגרים כמו יפן, לאוס, נפאל וארצות הברית. כל יעד כזה מביא איתו תוואי שטח שונה לחלוטין, סוגי אחיזה ייחודיים ותרבות טיפוס מקומית שמרחיבה את האופקים.
המסע כמובן לא נגמר באזורים הללו, ול"עילי רחין המטפס" יש כבר רשימה ארוכה של יעדים חדשים. אני חולם לחקור אותם בעתיד. אני מאוד אוהב את הדינמיקה והגיוון שבין טיפוס אורבני בקירות מלאכותיים, שמאפשר לי לשמור על כושר וטכניקה בשגרה, לבין הטיפוס בטבע הפתוח שמחבר אותי לאדמה ולאוויר הנקי.
אבל הדבר המרגש ביותר בעיניי בספורט הזה, הוא הנגישות המדהימה שלו לכולם. למרות התדמית האקסטרימית שאולי דבקה בו לעיתים, טיפוס הוא ענף שניתן לפתח ולהתחיל בכל גיל ובכל רמת כושר. באחד הטיולים שלי פגשתי על המסלול מטפסים בני 90 שנעים על הסלע בקלילות מרשימה ונמצאים בכושר שלפעמים אפילו טוב יותר משלי. ההבנה שבאמת אין גיל מאוחר מדי להתחיל, מוכיחה לי בכל פעם מחדש שמצאתי ספורט שמלווה אותי לחיים שלמים.